לפני כמה ימים מצאתי את עצמי גולל בכתבות, כמו שאני עושה יותר מדי פעמים בשעות הקטנות של הלילה, ונתקלתי במשהו שהחזיר אותי אחורה בזמן. מסתבר שליקוריץ – כן, הצמח ההוא שיש לו טעם שמחלק אנשים לשני מחנות ברורים (או שאוהבים אותו או שלא סובלים אותו) – עשוי להיות כלי משמעותי במאבק בדלקות ובהשפעות של מחלות ויראליות, כולל COVID-19.
עצרתי רגע. כי האמת? זה העלה בי זיכרון משונה. כשהייתי ילד, סבתא שלי הייתה נשבעת שליקוריץ מרגיע שיעול. בכל פעם שהייתי חולה, היא הייתה מביאה לי חליטה כהה ומתקתקה שהכינה בעצמה, עם מקלות ליקוריץ וג'ינג'ר, ומכריחה אותי לשתות. "זה טוב לריאות," היא הייתה אומרת, בקול שאין עליו ויכוח. ואני? הייתי מתבאס, אבל שותה. כי אי אפשר להגיד לא לסבתא.
היום, אחרי שנים של התעלמות מוחלטת מהטעם הזה, פתאום אני קורא שליקוריץ באמת מכיל רכיבים נוגדי דלקת שיכולים לסייע להוריד תגובות חיסוניות מוגזמות בגוף. המדע, כך נראה, מתחיל להשלים פערים עם הסבתות שלנו. החומר הפעיל בגיליציריזה (כן, זה השם הרשמי שלו) מעכב תהליכים שגורמים לסערת ציטוקינים – אותו מצב קטסטרופלי שבו הגוף תוקף את עצמו מתוך תגובה חיסונית לא פרופורציונלית.
מצד שני, מחקר זה דבר אחד, ומציאות זה דבר אחר. האם זה אומר שעכשיו צריך לרוץ לחנות הקרובה ולהתחיל לנשנש ליקוריץ בלי הכרה? כנראה שלא. קודם כל, כמו כל דבר טבעי שנשמע טוב מכדי להיות אמיתי, יש פה גם סייגים. צריכה מוגזמת של ליקוריץ עלולה לגרום לעלייה בלחץ הדם ואפילו לחוסר איזון ברמות האשלגן בגוף. וזה עוד בלי לדבר על אלו שבכלל לא מסוגלים לסבול את הטעם (אני רואה אתכם, אל תדאגו).
אבל מה שמעניין אותי במיוחד זו לא רק ההשפעה הפיזיולוגית, אלא איך כל זה משתלב בשיח הכללי על בריאות טבעית מול רפואה מודרנית. הרי לא חסרים אנשים שיבטלו את כל זה כ"שטויות של היפסטרים", מצד שני, המדע תומך בזה. אז אולי בכל זאת יש ערך להקשבה לחכמת הדורות? אולי בין כל הטרנדים הבריאותיים שמסתובבים בחוץ, דווקא הפתרונות הפשוטים והעתיקים האלה מחזיקים מעמד מסיבה טובה?
אני לא בטוח. אבל אני כן יודע דבר אחד – בפעם הבאה שיתחיל לגרד לי בגרון, אולי, רק אולי, אני אתן לליקוריץ צ'אנס. ומקסימום? תמיד אפשר להוסיף קצת ג'ינג'ר, כי אם כבר להיות חולה – אז לפחות עם טעם טוב בפה.